ימי הקורונה הם ימים לא פשוטים עבור כולנו. הם מערערים במידה משמעותית את תחושת השליטה שלנו. יש הרבה אי וודאות. מה יקרה?  האם נדבק? מה יהיה עם הילדים שלנו? איך להגן על ההורים שלנו? האם מצבנו הכלכלי יפגע משמעותית? מתי כל זה ייגמר? ואיך?

השאלה שאנסה להתייחס אליה היא איך אנחנו יכולים לנסות לשמור על חווית השליטה במצב של חוסר וודאות.

מצב של חוסר וודאות הוא מצב טבעי בחיים שלנו. אין מישהו שלא מרגיש מדי פעם לא בטוח לגבי מה עומד לקרות לו. מבחן חשוב, בדיקה בריאותית, ראיון עבודה. אף פעם אין לנו דרך לדעת בדיוק מה עומד לקרות בכל התחומים בחיינו.  מצבים של אי וודאות מעוררים אצל כולנו רגשות לא נעימים, כמו כעס, עצב, חוסר אונים, פחד. יש אנשים שיש להם נטייה לחרדה, והם מרגישים לעיתים קרובות חוויה של חוסר וודאות.

אנחנו נוטים לחשוב שחווית אי הוודאות קשורה לרמת הסכנה שקיימת במציאות. אלא שזה לא בהכרח נכון. יש הרבה מצבים בהם הסכנה גדולה, ובכל זאת אנשים לא דואגים מהם, ולעומת זאת יש מצבים שאינם מסוכנים ובכל זאת אנשים יכולים לדאוג מהם ברמה גבוהה. אנחנו נוסעים בכבישים, נכנסים לבית חולים שיש בו הרבה חיידקים, או גרים במקום שבו יש זיהום אויר גבוה.  לעומת זאת, יש אנשים שפוחדים להכנס למעלית, או לעלות לטיסה. מדוע מישהו שנוסע במכונית פוחד פחות ממישהו שעולה על טיסה? הסיבה לכך קשורה למושג מאד משמעותי, לתחושת השליטה שאנחנו מרגישים. אנחנו חושבים על עצמנו כמי שיודעים את חוקי התנועה, עושים בדיקות תקופתיות למכונית שלנו, מקפידים לנהוג כשאנחנו עירניים ומרוכזים, ואז יש לנו הרגשה שאנחנו בשליטה. לעומת זאת, מי שטס במטוס, מרגיש חוסר שליטה. הוא לא מכיר את המטוס, לא יודע איך להטיס מטוס, לא יודע האם המטוס תקין, ולכן חווה חוסר שליטה.

מי שנוהג במכונית ולא מפחד הוא אדם שמוכן להסתפק בחוויה של שליטה חלקית. הנהג הרי לא יכול להיות בטוח שהכביש ראוי לנהיגה, לא יודע האם הנהגים האחרים אינם עייפים או אם הם דואגים לתקינות המכונית שלהם. אבל הוא מצליח להסתפק בשליטה חלקית, ויכול להיות רגוע במהלך הנהיגה, ולהקשיב לשיר ברדיו. אבל יכול להיות גם מצב אחר, כשנהג המוכנית אינו מוכן להסתפק בשליטה חלקית. הוא עסוק בשאלות לגבי הנהגים האחרים, המכוניות והכבישים, והשאלות האלה מביאות אותו לדאוג כל הזמן, לחשוב מחשבות רעות, להרגיש דאגה או פחד, מה שככל הנראה יפגע מאד בבטחון שלו, וככל הנראה גם יפגע ביכולת הנהיגה שלו. הוא בטח לא יכול להנות מהשיר ברדיו.

מול מגפת הקורונה יש לנו שליטה מסויימת. אנחנו מקבלים הנחיות מה צריך לעשות. אומרים לנו איך להתנהג בתוך הבית, מתי להכנס לבידוד, מה לעשות כאשר יוצאים מהבית, אנחנו שומעים שהממשלה מכינה מכונות הנשמה ורוכשת ערכות לבדיקה. זה נותן לנו הרגשה שעושים דברים שצריך לעשות כדי להתגונן. ועדיין, יש אנשים שפחות דואגים ויש אנשים שדואגים מאד. יתכן שההבדל ביניהם קשור לתחושת השליטה שהם מרגישים.

איך בעצם אפשר להשיג תחושת שליטה בנושא הקורונה? דרך אחת, כאמור, היא לדעת שאנחנו עושים הכל כדי להתגונן. אבל דרך שניה היא לנסות לוותר על הנסיון להשיג שליטה מוחלטת במצב. לנסות שלא להתמקד בלהבטיח לעצמנו שהכל בסדר. הדרך הכי טובה להשיג חווית שליטה היא להרגיש שאנחנו יכולים לבחור, לבחור בין מה שאנחנו יכולים לשלוט בו לבין הדברים שעליהם אין לנו שליטה. כנראה שאם ננסה להגיע לשליטה מלאה, דווקא נרגיש פחות שליטה ויותר דאגה. ננסה להבחין בין הסכנה האמיתית מהקורונה, שמולה יש לנו דברים שאפשר לעשות, לבין הדאגה מהקורונה, שקשורה יותר למה שאנחנו מרגישים בפנים ולא למציאות.  אפשר לנסות להפנות את הקשב מהנסיון למצוא בטחון מוחלט לעבר הנסיון להמשיך לחיות את החיים שלנו, ככל שניתן. הפעולה הזו תלויה בנו בלבד. זה אמנם לא קל בכלל, כי כל הזמן מדברים על זה בתקשורת, ואנחנו חשופים להרבה מידע, שהוא לפעמים מפחיד ומדאיג. וגם, יש בקורונה סכנה אמיתית, אי אפשר ולא נכון להתעלם ממנה, אבל  נוכל לנסות לדאוג כמה שפחות מהקורונה. למעשה נדרש מאיתנו לנסות לנהל את הדאגה שלנו בפנים כשבחוץ יש הרבה סכנה, אבל לנסות לא לשתף פעולה עם הדאגה. אז מה אפשר לעשות כדי לוודא שתהיה לנו אפשרות בחירה בין לדאוג ללא לדאוג? כאמור, לפני הכל לוודא שאני עושה מה שנדרש ולגלות אחריות. שנית, לנסות לווסת את המתח הגופני שאנו חווים. במצבי סכנה הגוף לעיתים מגיב בדריכות רבה. זו תגובה גופנית שיש לה ערך מול מצבי סכנה פיזיים, אך הם יכולים לפגוע בתפקוד שלנו במצבים שבהם אין באמת איום. לכן נדרש לנסות לעשות דברים שיפחיתו את המתח הגופני. תרגילים אשר מתמקדים למשל בהרפייה של השרירים יכולים להיות יעילים במצבים אלה. דוגמא לפעולת שחרור